EN
Slider
חברת אבטחה, חברת שמירה, מוקד ומערכות מיגון, שירותי ניקיון  - צוות 3
חברת אבטחה, חברת שמירה, מוקד ומערכות מיגון, שירותי ניקיון  - צוות 3
חדשות וכתבות

שיפור חייו


עודכן ב
פורסם בידיעות אחרונות ע"י אריאלה רינגל הופמן | צילום: אביגיל עוזי    01.04.16 > 

הרעיון נולד אצלו בעיצומה של האינתיפאדה הראשונה, כשבמהלך פשיטה של הימ"מ נפצע קשה בידו ולא הצליח לשלוף רימון. 24 שנים וכמה מיליוני שקלים אחרי, השלים ניר שאול את פיתוחו של אפוד שמאפשר לשלוף רימון ביד אחת וכבר נבחן על ידי סיירות בצה"ל וצבאות ברחבי העולם. "זה האקזיט של חיי", הוא אומר, "אני מקיים את ההבטחה שנתתי לעצמי בלילה החשוך ההוא"

 

nir shau

בלילה שבין ה־10 ל־11 בדצמבר 1992, עדיין בעיצומה של האינתיפאדה הראשונה, הגיע כוח של הימ"מ ליישוב הפלסטיני ענז'ה כדי לעצור פעיל בכיר של הג'יהאד האיסלאמי. הכוח הקיף את הבית שבו נמצא המחבל, כרז, כמקובל, ליושביו לצאת, ואכן בני משפחה שהיו שם יצאו. רק שהמחבל התבצר בפנים, ובחילופי האש שהתפתחו, שבהם נפגע קשות אחד הלוחמים, צה"ל הצליח להבעיר את הבניין.

 

 

במקום היו גם מפקד הפיקוד, האלוף דני יתום, מפקד האוגדה, תא"ל משה בוגי יעלון, והנחת העבודה שהם היו שותפים לה, הייתה שהמחבל כבר מת. "הנחת עבודה של מפקדים", אמרו לוחמים בתחקירים אחר כך, "אבל החיילים תמיד יודעים שעד שלא רואים גופה – המחבל חי".

3453כך או אחרת, סמוך לשעה שלוש לפנות בוקר פרץ כוח של הימ"מ פנימה. בראש הכוח היו ששון מורדוך, לוחם ותיק ומנוסה, ניר שאול, לוחם צעיר ביחידה, ואיתם כלב מיומן באיתור אנשים. "החדר הראשון שחצינו היה שרוף כולו וממנו הובילה דלת מתכת לחדר נוסף", מספר שאול. "פתחנו את הדלת, מורדוך קפץ פנימה, אני הייתי אחריו וצרור אימים שפילח את החדר פגע בשלושתנו. מורדוך התגלגל קדימה, אני עפתי אחורה עם פגיעה בחזה ובזרוע, והכלב נשכב אחריי. ומה שאני זוכר בבירור, שנייה אחרי שאני מבין שנפגענו, זה את עצמי מנסה נואשות ביד האחת שעדיין תיפקדה לשלוף את רימון היד מהפאוץ'. מנסה ולא מצליח.

"אני זוכר היטב את תחושת חוסר האונים, את ההבנה שאני לא יכול לעשות שום דבר, שאני גם לא יכול לעזור למורדוך שהתגלגל לתוך החדר ובשלב הזה אני עדיין לא יודע אם הוא חי, או שהוא נהרג מהצרור הראשון שנורה עלינו. זו תחושה שרק מי שנקלע אליה יכול להבין. איך הגלגלים חורקים לך בראש, את המאמץ לעשות משהו, להתגבר על מה שבעצם אתה לא יכול להתגבר עליו. ואז ראיתי בזווית העין את לוחם הימ"מ דורון מדמון פורץ פנימה מדלת אחרת, חוטף צרור ונופל. ורק בשלב הזה מישהו מבין שהמחבל נמצא בבוידעם ומחסל אותו".

7934930_7937966_rumble

שפצר במו ידיך

כשתמו הדי הקרב קרו שלושה דברים: ששון מורדוך, שנהרג במהלך הפריצה, קיבל לאחר מותו את עיטור האומץ. בצה"ל גובש נוהל "סיר לחץ", שמגדיר שורה של פעולות כדי להבטיח שלוחמים לא ייכנסו למבנה שבו יש סיכון, גם אם נמוך, כשהמחבלים עדיין חיים, ואצל ניר שאול נולד הרעיון לפתח אפוד שיאפשר לשלוף את הרימון ביד אחת. הרעיון, או ליתר דיוק, האובססיה.

12343242341זה לקח 24 שנים, אבל נכון לרגע זה, הפיתוח שהובילו ניר שאול וחברו הטוב ניר גלבוע כבר נמצא אצל לוחמי הימ"מ.

ניר שאול (48) נולד בנטועה שעל גבול הצפון. הוא היה בן 14 לערך, בעיצומו של קטיף האפרסקים, כשפרצה מלחמת לבנון הראשונה, כשהמטוסים חלפו ביעף ונמוך, "נוגעים כמעט בצמרות העצים", רגע לפני ששרשרת קולות הנפץ עטפה את כל הגליל. זמן קצר אחר כך עבר לכפר הנוער הדסים. "הייתי בן יחיד בשנתון שלי במושב, עם עוד שתיים או שלוש בנות. גדלתי לבד, ולקראת התיכון הודעתי להורים שזה מה שאני רוצה".

ב־1986 התגייס לצבא, רצה "כמו אבא שלי", להגיע לסיירת מטכ"ל והתגלגל בסופו של דבר ללוט"ר. סיים קורס קצינים, ובאחת הפעילויות בשטחים חבר הכוח שאליו צורף ללוחמי הימ"מ. "לשם, אמרתי לעצמי, אני רוצה להגיע".

הוא השתחרר מהצבא, התגייס לימ"מ, עשה טירונות כמו כל אחד אחר, וכשסיים את המסלול ב־1991 מצא את עצמו בשטח. "יוצא עם תינוקת על הידיים, ארבעה חודשים לפני הפציעה בענז'ה, במבצע שבו ניסינו ללכוד שני פעילי ג'יהאד איסלאמי בג'נין. בפעולה נהרג אלי אברהם, נהרגו אנשי הג'יהאד וגם אמא וילדה שהיו שם. את התינוקת שחילצנו משם הבאתי למופיד עמר מהמנהל האזרחי. 'תשמור עליה', אמרתי לו, 'היא הניצולה היחידה'".

"אלו אירועים קשים שמפרקים יחידות", הוא אומר היום, "עם תקלות שמולידות מצד אחד ציונים לשבח, אבל מצד שני גם מאפשרות ללמוד דברים. אנחנו בני אדם, ובני אדם עושים טעויות".

אבל ב־1996, כבר אחרי השיקום, אחרי שחזר ליחידה, החליט שזה הספיק לו ופרש. עד היום לא הגיש בקשה לקצבת נכות. למה? "כי ככה החלטתי". מיד אחר כך הקים את החברה הראשונה, נירטל, שמתמחה בהדרכה של יחידות צבאיות וסמי־צבאיות ברחבי העולם, כולל שדרוג מערכי האבטחה של נשיאים בארצות שונות, מרביתן, כמובן, ארצות העולם השלישי: ניגריה, מקסיקו, גיאורגיה ועוד. במקביל עובדת החברה עם משרד החינוך בארץ ומספקת אנשי אבטחה ושירותים רפואיים. "וכל הזמן הזה, וזו אינה מליצה, לא שכחתי לרגע את ההחלטה ההיא, שקיבלתי שם תחת האש, לייצר את האפוד האלטרנטיבי.

 "לפני שלוש שנים, במסגרת שירות המילואים בלוט"ר שהמשכתי לעשות מאז שפרשתי מהימ"מ, גיליתי באחד האימונים ששום דבר לא זז. שבצה"ל ובמקומות אחרים ממשיכים להשתמש באותו אפוד מימי מלחמת העולם השנייה. זה הרג אותי. במיוחד שאחר כך שמעתי שבצוק איתן אפוד שנזרק עם רימון שהיה בתוכו גרם לפיצוץ ולנפגעים. רימון באפוד זה הסיוט של כל חייל. אני חושב שאין דבר שעבר שיפצורים, פטנטים, טריקים ושכלולים כמו רימון בפאוץ'. עם צמר גפן ובלי צמר גפן, עם איזולירבנד, עם נייר טואלט, כיסוי מלמטה, כיסוי מלמעלה, סיכות ביטחון, מהדקים, מה לא. אלף המצאות שיפתרו את הבעיה הזו, חייל שהולך עם ביצת חומר נפץ על הגוף שלו.

"ואז פניתי למהנדס מוצר והסברתי לו מה אני רוצה. את הדבר הזה, אמרתי לו, אני לא עושה בשביל ביזנס. אני מסודר. את זה אני עושה כי הדבר הזה יושב לי על הלב כבר 20 שנה. בקיצור, התחלנו לזרוק רעיונות – שהשימוש יהיה פשוט, ביד אחת, בטיחות מעל לכל. זה לקח שנתיים עד שהיה איזה אב טיפוס שהתחלתי להסתובב איתו בין החברים שלי מהלוט"ר, מהימ"מ, וכולם אמרו הכיוון טוב, אבל ואבל ואבל. הבנתי שאני חייב שותף, שזה גדול עליי, והחלטתי לצרף את ניר גלבוע". הם הכירו בסוף שנות ה־80 בלוט"ר. "אני הייתי מדריך לוחמים וניר גלבוע היה קצין צלפים. מאוחר יותר צורפנו למשלחת צה"ל לחילוץ נפגעים ברעידת האדמה בארמניה". גלבוע הקים אחרי שפרש את צוות 3, חברת אבטחה גדולה הפועלת בארץ ובעולם, מאבטחת בין השאר את האסדות של נובל אנרג'י בלב הים ומגלגלת כחצי מיליארד שקל בשנה.

"כל השנים האלה שמרתי על קשר עם ניר שאול", מספר גלבוע. "המשכתי לשמוע ממנו על האפוד החדש שיום אחד הוא יפתח, ובסוף זה קרה. כשהוא הגיע אליי עם העניין, לא היה ספק שאני מצטרף. וכמו שהוא אמר, גם מבחינתנו המוטיבציה הראשונית לא הייתה ביזנס".

הם פנו לחברת המהנדסים "ארן", שמתמחה בתכנון ופיתוח מוצרים צבאיים והסבירו שמה שהם רוצים זה מוצר שיהפוך את הרימון הקטלני והמסוכן ללוחמים לכלי נשק שלוחמים יכולים להיות בטוחים שלא יסכן אותם.

 

חליפת רוח ללוחם

שאול מודה שזה היה לא פשוט. שהם כבר חמש שנים למעשה בעניין, שלוש שנים עם ניר גלבוע. שהושקעו בפרויקט עד היום כמה מיליוני שקלים, "ומה שחיזק אותנו זה שכל לוחם שהצגנו את זה בפניו התרשם והתלהב".

"העברנו את זה לניסוי", אומר גלבוע, "לקצינים מהיחידות המובחרות בצבא, בין השאר גם לסיירת מטכ"ל, ליחידות משטרתיות כמו הימ"מ וליחידות אמריקאיות".

בין מי שהתעניין וקיבל דוגמאות של ה־Grenade Trigger Pouch לניסוי ולבדיקה אלו יחידות הדלתא פורס והנייבי סילס האמריקאיות, יחידות עילית במשטרות בספרד, צרפת, גרמניה, קנדה, לטביה, אסטוניה, יפן, תאילנד, אינדונזיה וסינגפור. המחיר נע בין 40 ל־67 דולר ליחידה, תלוי בסוג הרימון שבו משתמשת היחידה ובכמות הייצור הנדרשת. "אבל כל היחידות, ללא יוצא מהכלל, אהבו את המוצר", אומרים שני הנירים, "אפילו אהבו מאוד את המוצר".

"זה רעיון שצמח מהשטח", אומר שאול, "מתוך כאב". "זה תואם את הדבר שעליו גדלנו", מוסיף גלבוע, "שמה שלא פשוט, פשוט לא עובד".

 "מה פשוט באפוד הזה? כל המכלול", אומר ניר שאול. "קודם כל אפשר לשלוף את הרימון מהפאוצ' מבלי להסיט את העיניים מהמטרה. אפשר לעשות את זה ביד אחת, ללא כל קושי, בעוד היד השנייה יכולה להמשיך ולאחוז בנשק ולא צריכה להחזיק באפוד. המכלול בנוי כך שאין מצב שבו הנצרה משתחררת מבלי שנעשתה פעולה מכוונת, פשוטה אמנם, אבל מכוונת לשחרר אותה. הנצרה בנויה במקום חבוי כדי להבטיח ששום טעות אנוש, וכולנו יודעים כמה טעויות אנוש נעשות, לא תביא לשחרור לא מכוון שלה. יתרה מזאת, מנוף הרימון תפוס בלשונית שמבטיחה שגם אם נפתחה הנצרה, הרימון לא יתפוצץ בתוך הפאוץ'.

"מה שמשחרר את הרימון זה משבת שמחייב לחיצה משני צדיו, בו־זמנית. אי־אפשר להוציא את הרימון תוך לחיצה בצד אחד בלבד. ועל כן גם אם החייל נופל, או משהו נופל עליו, ובדרך כזו או אחרת נלחץ אחד מצידי המשבת, הרימון לא ישתחרר. את האפוד עם הרימון אפשר לזרוק מקומה חמישית, והרימון לא יתפוצץ. ואני אומר קומה חמישית כי זה נוסה שוב ושוב. וכל הדבר הזה, כל המתקן הזה, עשוי מחומר פלסטי קשיח עם קפיצים מיוחדים.

"לא חסכנו, לא קיצרנו תהליכים, לא זייפנו. רצינו מוצר שכל לוחם ירגיש שהוא בטוח איתו, שישחרר אותו מכל הפטנטים השונים והמשונים שחיילים היו, ועדיין, מאלתרים כדי להבטיח את הדבר הזה. מבחינתי זו מעין חליפת רוח ללוחם, בדיוק כמו שקיבלו הטנקיסטים.

"זה האקזיט של חיי. עד עכשיו עשיתי לביתי. יש לי עבודה טובה, חברות מצליחות, אני מרוויח יפה מאוד. אני עושה את זה כי כאשר אני שומע את הלוחמים אומרים 'וואו' או 'יופי של מוצר', אני יודע שהגשמתי חלום, שסגרתי מעגל. אני מקיים את ההבטחה שנתתי לעצמי, בתוך הבית השרוף ההוא בענז'ה, בחושך הגדול שירד שם על כולנו. וגם אם לא ניסחתי את זה כך, וגם אם לקח לי שנים להבין מה בדיוק אמרתי לעצמי אז, אני מקווה שהמוצר הזה, בידיים הנכונות, אכן יציל חיים, יחסוך בחיי אדם.

"אני מאמין שתחושת חוסר האונים שהרגשתי אז נשארה אצלי, יחד עם ההבנה שאז לא יכולתי לעשות ועכשיו אולי אני אצליח לתת לאחרים את ההזדמנות הזו. בשדה קרב לעיתים קרובות גורלות נחרצים תוך שניות, נקבעים על ידי משהו שאתה עושה או לא עושה. ואלו אירועים שיכולים לפרק אותך ויכולים לעצב אותך, יכולים לייאש אותך ויכולים להיות טריגר לעשייה, גם אחרי הרבה מאוד שנים".




שתפ/י את הכתבה




Script
שינוי גודל פונט